כשליאור ברק (32) החל את לימודי הרפואה הוא היה נרגש מעצם העובדה שהתקבל וחי בתחושה של הגשמת חלום.
האופוריה הייתה קצרה, ולאחר שבוע נחת על קרקע המציאות וקשיי הלמידה.
קראו גם:
"הקשיים עלו בשל הפרעות הקשב והריכוז שאיתן אני מתמודד ובשל התחרותיות הסמויה שקיימת באקדמיה", הוא מסביר, "ובעיקר בגלל תחושת חוסר הביטחון שליוותה אותי מימיי כתלמיד כושל בבית הספר. כבר בכיתה א' המחנכת הכריזה שוויתרה עליי.
"בכיתה ב' אובחנתי עם הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות והיפר-סנסיטיביות. בשנים שלאחר מכן העיפו אותי מהכיתה על בסיס יומיומי, איימו להשעות, להעביר לכיתה "טיפולית", לסלק מבית הספר. מבחינתי, אני ולימודים זה לא משהו שהולכים ביחד, כי אין לי את היכולת ואין לי את התבונה".
איך בכל זאת הצלחת באקדמיה?
"בהתחלה הייתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי. לקחתי קשה כל כישלון וחשבתי שככל שאהיה קשה יותר עם עצמי, כך אגיע להישגים יותר טובים. אבל לא כך היה. למעשה נענשתי פעמיים: גם התמודדתי עם הכישלונות והקשיים, וגם הייתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי, מה שרק העצים את התחושה הקשה. ואז הבנתי שאני צריך לשנות את ההתייחסות כלפי כישלון והצלחה. כי רק ככה זה יכול לעבוד לאורך זמן".
3 צפייה בגלריה
"האקדמיה לא דומה בשום צורה לתיכון, לא ברמה ובוודאי שלא באופן שבו לומדים"
(צילום: shutterstock)
את שנות הלימוד, המאבקים וההצלחות מסכם ברק במספר טיפים שיכולים להועיל לכל סטודנט:
סלחנות עצמית
"תנהגו בחמלה כלפי עצמכם. אני, למשל, התקשיתי ללכת לישון בשעות סבירות, קמתי מותש ללימודים ולמבחנים ולעיתים היום והלילה התהפכו לי. כשהתעוררתי מאוחר נזפתי בעצמי במשך כל היום והתוצאה הייתה שלמדתי מעט, הייתי פחות מרוכז וגם הרגשתי לא טוב עם עצמי. כשנכשלתי בבחינה זה היה כמו הוכחה שאני לא ראוי להיות כאן. ברגע שפיתחתי מודעות לנזק שהביקורת העצמית עושה, התחושה שלי השתנתה פלאים. אז במקום לכעוס ולנזוף בעצמכם, תגידו: לא נורא, זה המצב, זה בסדר, ומכאן נעשה את המיטב".
לא לפחד מהלא נודע
"תואר באקדמיה הוא מרתון ולא ספרינט. צריך לדעת גם לנוח, לבלות, ליהנות ולהכיר אנשים חדשים. כמו בכל מסע ארוך, יש נפילות ומעידות ולעיתים יהיו משוכות שייראה לכם בלתי אפשרי לעבור אותן, בעיקר משום שלא נתקלתם בכאלה בעבר. אז אל תפחדו מהלא נודע ומהאתגר. האקדמיה לא דומה בשום צורה לתיכון, לא ברמה ובוודאי שלא באופן שבו לומדים למבחנים ומגישים עבודות".
3 צפייה בגלריה
ליאור ברק. במקום לכעוס ולנזוף בעצמכם, תגידו: לא נורא, זה המצב, זה בסדר, ומכאן נעשה את המיטב"
(צילום פרטי)
פעם הליכה, פעם ריצה
"מניסיוני האישי, הלימודים מלווים בלא מעט קשיים, כישלונות, אכזבות וגם נפילות במוטיבציה. כשזה קרה לי, תמיד משכתי קדימה. דימיתי את זה לריצה: כשהרגשתי טוב ומלא אמביציה יכולתי להתקדם במהירות של 10 קמ"ש ו-15 קמ"ש, ובזמנים אחרים הרגשתי שזה גדול עליי ואני בקושי מסוגל לרוץ, ועברתי להליכה. כשלא יכולתי ללכת עברתי לזחילה, לעיתים גם בקצב של צב, אבל תמיד השתדלתי למשוך קדימה. זכרתי שיש לי מטרת-על שבסופו של דבר אגשים אותה והיא תהיה שווה את כל המאמץ".
קושי זה דבר טוב
"במהלך התואר הבנתי משהו חשוב: האנשים הכי מוצלחים הם לא אלה שהכל הלך להם בקלות והצליחו בכל מה שעשו, אלא אלו שהתגברו על הקשיים, המהמורות, האתגרים והכישלונות והצליחו להגיע ליעד שהציבו לעצמם. שיננתי לעצמי כל הזמן שלא משנה כמה זמן זה ייקח, אני אשיג את מה שחשוב לי".
תמיכה הורית
ויש גם טיפ להורים: "תתמכו בילדים שלכם, תזכרו שמבחינתם אתם עמוד התווך כשהם מרגישים שכל העולם נגדם. תנו להם גב, תהיו בצד שלהם ותחבקו אותם גם אם אתם כועסים או מאוכזבים".
כשהתואר בידו, החל ברק בהתמחות של חמש שנים בהרדמה בבית החולים בילינסון. "מאוד עזר לי המוטו שאבי הנחיל לי מגיל צעיר: 'האחרון להתעייף הוא הראשון לניצחון'", הוא אומר.