האחים והאחיות הם הלב הפועם של מערכת הבריאות בישראל. הם מלווים אותנו בכל שלב במעגל החיים - מלידה ועד 120.
בשנים האחרונות המקצוע משנה את פניו וכולל מסלולי קריירה המשלבים יכולות קליניות ניהולית לצד עשיה מקצועית עשירה במרפאות הקהילה, בבתי החולים, בתחנות טיפת החלב ובפעילות לקידום בריאות הציבור.
למגוון הרחב של עיסוקים התווסף מקצוע האחות/אח הקליני שכולל אחים ואחיות אשר עברו הכשרה מיוחדת המשלבת לימודי סיעוד ורפואה והם בעלי סמכויות רחבות למתן מרשמים, מתן ייעוציים ועוד בתחומים שונים בכירורגיה, גריאטריה, טיפול בקהילה, טיפול פליאטיבי ועוד.
רינת בסל מנהלת הסיעוד בכללית מחוז חיפה וגליל מערבי: "אני גאה לעמוד בראשו של סקטור הסיעוד בכללית במחוז חיפה וגליל מערבי. קהילת האחים והאחיות במחוז שלנו עשירה ומגוונות ומאפשרת לנו לתת מענה בצורה מיטבית לצרכים של מטופלים מאוכלוסיות שונות.
"תכונת המסירות והמחויבות למטופל עוברת כחוט השני בין כלל עובדי הסיעוד במרפאות, במרכזים הרפואיים ובבית המטופלים. ביום מיוחד זה אנו חוגגים את האחדות והעבודה המשותפת של כולנו לטובת המטופל. אני רוצה להודות לכל האחים והאחיות על עבודתם המקצועית לאורך השנה ולאחל להם יום אחים ואחיות שמח".
"אצלי זה חבר מביא חבר"
מחמוד מטר הלך לבקר חבר מאושפז בבית חולים "איכילוב". הביקור הזה שינה את חייו כי אחרי שבועיים בלבד הוא כבר נרשם לבית ספר לסיעוד ואף גרם לחבר ללכת בעקבותיו.
מחמוד מטר (36) רווק הוא אח ומנהל ציוד במרפאת כללית טמרה, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת צפת. "ניסיתי להמשיך בתחום הזה, אבל קרו כמה דברים בזמן הזה, והחלטתי שאני הולך להיות אח".
מה קרה?
"זה היה ב'איכילוב' כשביקרתי אחד מהמכרים שלי. פשוט נדהמתי כמה אחות היא לא רק אחות. היא גם רופאה, גם פסיכולוגית, גם עובדת סוציאלית. הכל מהכל. היא עצובה כשהיא צריכה להיות עצובה, היא מנחמת. היא כמו מראה, מסתגלת לכל סביבה וכל מצב. ראיתי גם את הדמעות בעיניים אחרי שמשפחה איבדה את אמה, אני זוכר חיבוקים למשפחה אחרי החייאה מוצלחת. זה היה וואו. אחרי שבועיים כבר הייתי בבית ספר לסיעוד באיכילוב".
מה אמרו המשפחה והחברים על שינוי המקצוע?
"הם מאוד תמכו. מאוד! גם המשפחה הקרובה גם הרחוקים, חברים אפילו. יש לי חבר שהחליט שהוא עושה הסבה אחריי מלימודי סטטיסטיקה, בכלל לא קשור ולא אותו יקום אפילו. אצלי זה חבר מביא חבר (צוחק)".
מטר עבד בתור סטודנט במחלקה פנימית באיכילוב, לאחר מכן הוא המשיך לעבוד בפנימית חמש שנים, משם הוא עבר למחלקה חדשה של כירורגיית חזה, "שם הייתי עד מרץ ,2021 אז התחיל קמפיין החיסונים הגדול. עבדתי חודשיים כמתנדב במתחם חיסונים, ושם התרשמו לטובה והציעו לי לעבור לכללית רמת אביב א' עם ניהול מרפאה". אחרי שנה וחצי הוא ביקש קל"ב ומזה שנתיים הוא במרפאה בטמרה ואוהב כל רגע, "אני לא אדם שיכול לשבת בין ארבע קירות ומסך מחשב, אז אני גם בניהול וגם בשירות פרונטאלי".
מה אתה הכי אוהב בעבודה?
"את החיוך בסוף כל שירות. החיוך ואפילו לפעמים מגיע חיבוק או הזמנה לבית, זה כבר עושה לי את היום".
זוכר מטופל בלתי נשכח?
"בוודאי. את המטופלת שלעולם לא אשכח פגשתי כשהייתי אח בבית החולים. עד אז מבחינתי "השואה" הייתה ספרי היסטוריה וסרטים. עד שיום אחד הגיעה אלינו מטופלת אונקולוגית בת יותר מ-90 כאשר הגיעה שעתה, והגעתי לעטוף אותה אחרי מותה, רק אז ראיתי את המספר הסידורי על הזרוע שלה. קיבלתי צמרמורת של החיים, ואני אדם שלא מתרגש בקלות.
"היא הייתה אצלנו שבועיים מאושפזת, והייתה אישה כל כך נחמדה, דיברנו כל יום, היא הייתה צלולה ומלאת חוש הומור. אף פעם לא ידעתי מה היא עברה בחיים. רק אחרי שראיתי אותה שם, שלווה, ויצאתי לפגוש את המשפחה, פתאום לא ידעתי מה להגיד. אני זוכר ששאלתי את המשפחה אם היא ניצולת שואה, והם שאלו אם ראיתי את הקעקוע. אף פעם לא ראיתי אותו קודם. היא הצליחה לשרוד את הנאצים אבל לא להביס את הסרטן, ואני לעולם לא אשכח אותה".
למה אתה ממליץ ללמוד סיעוד?
"זו אומנם לא עבודה קלה, להיפך. אבל, החיוך, הסיפור, ההצלחה, כל יום מצילים בן אדם אפילו אם זה לעזור לו בחבישה קטנה כדי שפחות יכאב לו, זה מספיק. החיוך שיש בסוף כל טיפול זה מעל ומעבר, יש מין קסם בעבודה הזו".
"נטרלתי את כל רעשי הרקע והלכתי על זה!"
חווית הלידה הקשה של מורן כהן ממן השפיעה עליה עמוקות, וגרמה לה להגיע להחלטה ללמוד סיעוד. המשפחה והחברים לא תמכו, אבל זה לא מנע ממנה לוותר על חלומה.
מורן כהן ממן (38) עובדת במרכז בריאות האישה במרכז הרפואי זבולון של כללית. מתגוררת בקריית מוצקין ונשואה לאיתי. "יש לנו שלושה ילדים בני 8 וחצי, שלוש וחצי ושנתיים. למורן יש תואר ראשון במידענות אבל היא לא עבדתי בתחום. השינוי הגיע עם לידתו של בנה הבכור: "עם הלידה החלטתי שאני הולכת להיות אחות".
מה קרה בלידה?
"חוויית הלידה הייתה לא נעימה עבורי, והיא חיזקה לי את הרצון ללמוד סיעוד. תמיד ידעתי שיש דבר כזה 'אחיות' אבל לא ידעתי שסיעוד הוא ממש מקצוע. רק בלידה הראשונה נחשפתי בפעם הראשונה לתפקיד האמיתי של אחות, מה היא עושה וכמה השפעה יש למעשים שלה. בלידה הייתי חסרת ישע, נאיבית, לא הבנתי מה הולך לקרות, ולצערי הרגשתי סוג של זלזול והשפלה.
"אז הבנתי כמה חשוב שתהיה לידך ברגע הכל כך חשוב הזה מישהי אימהית ורגישה, מישהי שמבינה מה עובר עלייך. החלטתי שאני הולכת לשנות את המצב הזה, לגרום לזה שאף אחת לא תהיה בתחושת חוסר הישע שאני חוויתי, להיות האחות שהייתי רוצה שתלווה אותי בלידה".
מה אמרו המשפחה והחברים על השינוי באמצע החיים?
"הם לא כל כך הבינו למה אני עושה את זה. אמרו לי: 'את בטוחה שזה מה שאת רוצה ללכת ללמוד? אחות זה החלפת טיטולים, זה משמרות, את מהר מאוד תתגרשי בגלל כל המשמרות', ממש ככה. אבל אני נטרלתי את כל רעשי הרקע, מחקתי את כל מה שאני שומעת, והלכתי על זה. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי, כי בחרתי תחום שהוא הרבה מעבר לזה למקצוע. זה דאגה לאחר, ויש לך סיפוק שכסף לא יכול לקנות.
"יותר מזה, יצא שסיימתי את לימודי הסיעוד בדיוק כשהייתה התפרצות חצבת והייתי בשיא של חיסונים בבתי הספר, ואחר כך התחילה הקורונה ובשיא הקורונה, כשאני בהיריון, התקבלתי לכללית והתחלתי תפקיד חדש שהיה הכי מדויק ומתאים לי: בריאות האישה. ושם אני נמצאת עד היום.
"התמזל מזלי כי כל כך טוב לי איפה שאני נמצאת היום. אני קמה בבוקר ואין לי את ה'באסה 'של ללכת לעבודה. אני מאוד אוהבת את העבודה והצוות, לא יכולתי לבחור יותר טוב. בנוסף אני משלבת עבודה גם במחלקת עיניים, באותה מרפאה, אז יש לי גם גיוון ועניין מקצועי".
מה את הכי אוהבת בעבודה?
"לטפל באנשים. אני פשוט נותנת את הטאץ' שלי, ואני נחמדה לאנשים כמו שהייתי רוצה שיהיו נחמדים אליי ואני אוהבת לקבל את הפידבק חזרה. כל יום נעצרות נשים ליד הדלת שלי, חוזרות אליי אחרי טיפול ואומרות לי 'תודה, היית מקסימה'. אני נותנת למטופלות את הערך המוסף, אפילו אם זה לשתות מים או שוקולד לפני בדיקת מוניטור. יחס אישי זה משהו שאין בכל מקום. הנשים גם מחפשות אותי שוב, אחרי שהן יולדות, זה כיף אמיתי".
ספרי על מטופל בלתי נשכח.
"הייתה מטופלת בת העדה האתיופית שהגיעה למרפאה וישבה והמתינה בשקט. עשיתי לה מוניטור וזיהיתי האטות בדופק של העובר, מיד שלחתי אותה לרופא, והוא שלח אותה במהירות למיון. שאלתי אותה: 'איך את מתכוונת להגיע לבית החולים?' והיא אמרה לי 'אוטובוס'. לא הייתי מוכנה לשמוע על זה, התעקשתי שחייבים להזמין אמבולנס.
מאוחר יותר התברר שהתינוק כבר היה במצוקה, זה היה מצב חירום אמיתי, בזכות האמבולנס הצליחו להציל את החיים של העובר. אני חושבת שחלק מהתפקיד שלנו הוא לשים לב גם לאנשים השקטים, אלה שצריכים את העזרה שלנו במקרה הזה, זו באמת הייתה הצלת חיים".
למה ולמי את ממליצה ללמוד סיעוד?
"קודם כל כי הלימודים עצמם מאוד מעניינים. זה לא פשוט אבל בסוף מגיעים לעבודה שהיא לא שגרתית, עבודה שנותנת לך סיפוק. לדעתי אין עבודה יותר טובה מזו! גם מהבחינה שיש הרבה נישות וכל אחד ואחת יכולים למצוא את התחום שהכי מתאים. אם זה בבתי חולים או במרפאות, בביקורי בית ואפילו כירורגיה או פלסטיקה. אין מקצוע שיש בו כל כך הרבה גיוון כמו סיעוד. את יכולה לעבור מתחום לתחום, להרכיב לעצמך את המשרה, יש הרבה גמישות וגם השכר הולך ומשתפר".
ממורה לאחות
הוריה של אפרת שפילמן מגיעים מתחום הרפואה ולכן זה היה טבעי שהיא תלך בעקבותיהם למרות שהיה לה כבר מקצוע אחר: "מבחינת ההורים זה היה מאוד טבעי".
אפרת שפילמן (40), נשואה ואמא לשניים, בני שנתיים וחמש, מתגוררת בקריית ביאליק. עובדת במרפאת כללית קריית ביאליק רימונים. אחרי שנתיים בהם היא הייתה מורה, היא עשתה הסבה לסיעוד.
מה גרם לך לעשות הסבה מקצועית?
"הרגשתי שהיה חסר לי משהו בהוראה. אני מאוד אוהבת את ההוראה והשיח, אבל היה חסר לי משהו מעבר. אמא שלי עבדה בבית חולים, והציעה את הרעיון, ואז דיברתי עם חברה בתחום והיא אמרה רק דברים טובים. עשיתי את ההסבה, והתאהבתי בתחום. הסיעוד משלב כל כך הרבה דברים שזה לדעתי עיסוק מטורף. הוא משלב גם את הטיפול, גם את ההדרכה ובעיקר את היכולת לעשות משהו טוב למען מישהו גם ברגעים הקשים שלו".
אז אמא שלך הייתה בעניין השינוי, מה אמרה שאר המשפחה והחברים?
"זה לא היה משהו דרמטי כי שני ההורים שלי מכירים את המערכת. אבא עבד בכללית ואמא בבתי חולים, אז מבחינתם זה היה מאוד טבעי. עשיתי את התהליך לפני שהכרתי את בעלי, אז הוא כבר הכיר אותי עם המשמרות הלילות והחגים".
שפילמן החלה את דרכה בסיעוד באיכילוב ורמב"ם לפני 11 שנה במחלקת ילדים, ובשנה האחרונה עברה לכללית שלדבריה מדובר בשינוי מבורך. "בהתחלה היה לי קצת קשה כי לא ממש ידעתי איך לתקשר עם מבוגרים, אבל בשנה הזו רכשתי כל כך הרבה ידע, מיומנות קלינית כאחות וגם התפתחתי בתחום. לעבוד בקופת חולים נותן כל כך הרבה עצמאות ואפשרות להתפתח וללמוד".
מה את הכי אוהבת בעבודה?
"את התקשורת עם המטופלים. כל יום רואים מטופלים אחרים ופוגשים אנשים חדשים. היום אני עובדת עם כל תחומי הגילאים, גם בני מעל מאה, שזה בכלל מאוד מרגש. לראות בני 90 פלוס, חלקם עדיין עצמאים יחסית, זה מעודד ומשמח, מאוד אופטימי. במקצוע שלנו רואים הכל, גם את הרגעים הטובים וגם את הפחות טובים, אז אם יש משהו מנחם זה לראות את העצמאות של המבוגרים והקשישים".
ספרי על מטופל בלתי נשכח.
"חלק מהעבודה כולל גם ביקורי בית, וזה משהו מרגש במיוחד עבורי, לראות את המטופלים בסביבה הטבעית שלהם. אחת המטופלות שלעולם לא אשכח היא אישה בת 102, שכל פעם ריגש אותי לראותה מגיעה בעצמה למרפאה, נאחזת רק במקל, ומתעקשת שכמה שפחות יבואו אליה הביתה, אבל כשכבר הגעתי אליה התרגשתי לראות כמה היא עצמאית גם שם. זו אישה שלראות אותה תמיד גורם לי לתחושה אופטימית ומעודדת".
למה את ממליצה ללמוד סיעוד?
"זה מקצוע שיש בו כל כך הרבה תחומים, כל כך הרבה מקומות להתפתח בהם. זה מקצוע עם רגש שמלא בנתינה. לצערי זה נתפס כמקצוע פחות מוערך כי כולם מדברים רק על השכר, אבל בסופו של דבר השכר זה מה שאנחנו מקבלים לעצמנו. הרגש, הלמידה, הסיפוק, היכולת להתפתח לכל כך הרבה תחומים. כולם חושבים שאחות זה רק בדיקות דם, אבל זה כל כך הרבה מעבר".
"סיעוד זה משהו אחר ממה שכולם חושבים"
אלינור תמר עבדה במעבדה רפואית והיא הרגישה שהיא מפספסת את כל ה"אקשן", שהגיעה הזדמנות ללימודי סיעוד היא לא חשבה פעמיים, למרות הזעזוע מהמשפחה.
אלינור תמר (39), נשואה ואמא לשתי בנות, בנות שבע וארבע. מתגוררת בחיפה ועובדת כאחות במרפאת כללית תל חנן, מרפאה ראשונית שיש בה בעיקר רפואת משפחה וילדים.
תחילת הדרך המקצועית שלה היא במעבדה רפואית בבית החולים 'בני ציון' לאחר לימודי הביולוגיה שבה היא הרגישה שהיא מפספסת את המסיבה בחוץ, "ראיתי רק מבחנות ותוצאות של בדיקות, הרגשתי שכל ה'אקשן' קורה למעלה, ולי אין תקשורת עם אף אחד, רק המבחנות ואיתן אני לא יכולה לדבר, הרגשתי שאני לא במקום הנכון וזה לא מתאים לי. בדיוק אז נפתחה תוכנית הסבה לסיעוד".
היה איזה טריגר שגרם לך ללכת ללמוד סיעוד?
"כן, חברה שלמדה איתי ביולוגיה התקשרה ושאלה אם אני רוצה ללמוד איתה את הקורס, והיא כאילו קראה את המחשבות שלי. עברתי למשרה חלקית והתחלנו ללמוד, הלימודים היו מדהימים, כל כך מעניינים ומעשירים".
מה אמרו המשפחה והחברים על השינוי באמצע החיים?
"היו קצת הרמות גבה כי סיעוד על פניו נשמע מקצוע מאוד קשה. אבא של אפילו אמר: 'מה את צריכה את זה? לטפל באנשים?'. הוא היה קצת מזועזע מהרעיון, אבל לא נראה לי שהוא הבין את זה עד הסוף, כי סיעוד זה משהו אחר לגמרי ממה שכולם חושבים. זה מקצוע כל כך מגוון. את יכולה לעבוד עם כל האוכלוסיות שיש, עם קשישים עם ילדים, תינוקות. כל החברות שלי שלמדו איתי מצאו את המקום שלהם, כל אחת בתחום שהתאים לה".
את הסטאז' שלה היא עשתה בבית החולים בני ציון, במחלקת לב ואהבה כל רגע, משם היא עברה לעבוד בפנימית. "זה פחות התאים לי אז חיפשתי משהו בקהילה. ככה הגעתי לכללית וזה פתח לי עולם אחר לגמרי. התלבש לי כמו כפפה. הייתי כמעט שנתיים בכללית, אבל אז נסעתי עם בעלי לפוסט דוקטורט בחו"ל, וכשחזרתי ידעתי לאן להרים טלפון. חזרתי לאותה מרפאה, ועכשיו אני סוגרת עוד שנתיים".
מה את הכי אוהבת בעבודה?
"זו עבודה שמאוד ממלאת את הזמן, את כל הזמן עסוקה ואף פעם לא משעמם לך. אין מצב כמו בעבודות אחרות שאני אשב ואסתכל על השעון. כל הזמן קורים דברים מעניינים והעבודה מאוד מספקת. את מרגישה שאת עושה משהו משמעותי".
ספרי על מטופל בלתי נשכח
"יש מטופל שאני תמיד נזכרת בו, זה עוד היה כשעבדתי בטיפול נמרץ לב. גבר בשנות הארבעים שלו, אבא לילדים, שעבר אירוע לבבי וצנתור. אני זוכרת שכולם הלכו והסתובבו במסדרונות והוא שכב במיטה, אף אחד לא הסתכל עליו, והוא בכה לעצמו בשקט. הוא כנראה הבין שהוא היה בין חיים למוות, וזה פתאום נחת עליו. ניגשתי אליו, דיברתי אתו, הרגשתי שאף אחד לא רואה אותו כי כולם עסוקים מסביב, אבל אני עזרתי לו במשהו אחר, לא פיזי. בצד הרגשי, הנפשי. זה לדעתי גם תפקיד חשוב של אחות, לשים לב מי צריך עזרה או נחמה".
למה את ממליצה ללמוד סיעוד?
"זה מקצוע שהוא כמו תעודת ביטוח. זו עבודה שתמיד תהיה נדרשת. תמיד יצטרכו אחיות. בעלי מפתח רובוטים והוא אומר תמיד שאין מי שיחליף את האחיות. את יכולה לעבוד בכל מקום, בכל העולם, וזו עבודה עם הרבה משמעות ומגוון. כל אחת ואחד מוצאים בעבודה זו בדיוק את המקום שמתאים לה".
"זו האחות שהצילה לי את החיים"
פיירוז מטר רצתה יותר סיפוק מעבודתה וזה מה שגרם לה לשנות את מסלול חייה וללמוד סיעוד. מזה שנה וחצי היא עובדת במרפאת כללית כרמל צרפתי, ואת המטופל שהיא הצילה היא לעולם לא תשכח.
פיירוז מטר (31), רווקה מחיפה, הגיעה ללימודי סיעוד לאחר תואר ראשון במדעי ההתנהגות-פסיכולוגיה, ועבודה באשפוזית של גמילה מאלכוהול וסמים.
"תמיד עניין אותי כל נושא התקשורת והטיפול" היא מספרת. "אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון רציתי משהו יותר מספק. רציתי לטפל, להכיל, לעשות טוב לאחרים. חיפשתי תחום יותר טיפולי, רפואי, תחום שכולל נתינה וחמלה. זו הסיבה שגרמה לי לבחור במסלול הסיעודי ולהיות אחות".
מה אמרו המשפחה והחברים על השינוי?
"כולם מאוד תמכו. במיוחד ההורים שלי. הם מאוד עודדו אותי וגם עכשיו הם גאים בי, כיף לעשות דברים שאנחנו אוהבים לעשות. מאוד חשוב להתעורר כל יום בבוקר כשאנחנו הולכים לעשות משהו שטוב לנו וגם טוב לאחרים".
למטר העבודה במרפאת כרמל צרפתי של כללית זו העבודה הראשונה שלה מאז סיימה את לימודי הסיעוד, "אני נהנית ואוהבת מאוד את התחום, את המרפאה והמטופלים".
יש משהו ספיציפי שאת אוהבת במיוחד בעבודה?
"אני אוהבת את הכל! אני אוהבת את זה שיש לנו גם דברים שהם מעבר ל'רק לטפל' וזהו זה הסתיים. לא. יש המשכיות. אני רואה את המטופלים, אני במעקב, יש את היחס האישי, את הקרבה. כל מטופל הוא לא רק תעודת זהות ומספר, אני מכירה את השם, את הרקע, יש כבר ממש הרגשה משפחתית".
זוכרת מטופל בלתי נשכח?
"כן. היה מטופל, גבר צעיר בן ,37 שהגיע לרופאה ואמר לה: 'כשאני עולה במדרגות יש לי טיפה הרגשה של דקירות בחזה'. זה לא היה משהו שנראה רציני ולא הפריע לו בחיים, אבל הרופאה שלחה אותו אליי לעשות א.ק.ג. בבדיקה מיד ראיתי שמשהו לא תקין.
"הכנסתי את תוצאות הבדיקה לרופאה והיא ישר שלחה אותו לבית חולים. יום אחרי זה, ראיתי אותו ברשימת המאושפזים של טיפול נמרץ לב ברמב"ם. מסתבר שהבדיקה הזו הצילה לו את החיים. לפני חודש הוא חזר למרפאה עם הבת שלו הקטנה ואז הוא הצביע עליי ואמר לה: 'את רואה, זו האחות שהצילה לי את החיים'. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה".
למה את ממליצים ללמוד סיעוד?
"אני ממליצה מאוד על התחום הזה לכל מי שיש לו רצון וסבלנות להכיל אנשים. כשמישהו מגיע ואומר 'אני לא מרגיש טוב' צריך להבין ולשאול 'מה מרגיש לך לא טוב? תסביר לי'. צריך לדעת להקשיב ולא רק לשמוע".
בשיתוף כללית מחוז חיפה וגליל מערבי.