האחים והאחיות הם הלב הפועם של מערכת הבריאות בישראל. הם מלווים אותנו בכל שלב במעגל החיים - מלידה ועד 120.
בשנים האחרונות המקצוע משנה את פניו וכולל מסלולי קריירה המשלבים יכולות קליניות ניהולית לצד עשיה מקצועית עשירה במרפאות הקהילה, בבתי החולים, בתחנות טיפת החלב ובפעילות לקידום בריאות הציבור.
למגוון הרחב של עיסוקים התווסף מקצוע האחות/אח הקליני שכולל אחים ואחיות אשר עברו הכשרה מיוחדת המשלבת לימודי סיעוד ורפואה והם בעלי סמכויות רחבות
למתן מרשמים, מתן ייעוציים ועוד בתחומים שונים בכירורגיה, גריאטריה, טיפול בקהילה, טיפול פליאטיבי ועוד.
השנה במסגרת יום האחים והאחיות אנחנו מפנים זרקור לעשייתם וסיפוריהם של אחים ואחיות שעשו הסבה מקצועית.
"אצלי זה חבר מביא חבר"
מחמוד מטר (36) רווק הוא אח ומנהל ציוד במרפאת כללית טמרה, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת צפת. "ניסיתי להמשיך בתחום הזה, אבל קרו כמה דברים בזמן הזה, והחלטתי שאני הולך להיות אח".
מה קרה?
"זה היה ב'איכילוב' כשביקרתי אחד מהמכרים שלי. פשוט נדהמתי כמה אחות היא לא רק אחות. היא גם רופאה גם פסיכולוגית גם עובדת סוציאלית. הכל מהכל. היא עצובה כשהיא צריכה להיות עצובה, היא מנחמת. היא כמו מראה. מסתגלת לכל סביבה וכל מצב. אני זוכר מטופל אחד שהיה רגיש לאוכל מסוים והיא הפכה את כל העולם כשהוא קיבל מנת אוכל שאסור לו לאכול. ראיתי גם את הדמעות בעיניים אחרי שמשפחה איבדה את אמה, אני זוכר חיבוקים למשפחה אחרי החייאה מוצלחת. זה היה וואו. אחרי שבועיים כבר הייתי בבית ספר לסיעוד באיכילוב".
מה אמרו המשפחה והחברים על שינוי המקצוע?
"הם מאוד תמכו. מאוד! גם המשפחה הקרובה גם הרחוקים, חברים אפילו. יש לי חבר שהחליט שהוא עושה הסבה אחריי מלימודי סטטיסטיקה, בכלל לא קשור ולא אותו יקום אפילו. אצלי זה חבר מביא חבר (צוחק)".
מטר עבד בתור סטודנט במחלקה הפנימית באיכילוב, לאחר מכן הוא המשיך לעבוד בפנימית חמש שנים, משם הוא עבר למחלקה חדשה של כירורגיית חזה, "שם הייתי עד מרץ 2021, אז התחיל קמפיין החיסונים הגדול. עבדתי חודשיים כמתנדב במתחם חיסונים, ושם התרשמו לטובה והציעו לי לעבור לכללית רמת אביב א' עם ניהול מרפאה". אחרי שנה וחצי הוא ביקש קל"ב ומזה שנתיים הוא במרפאה בטמרה ואוהב כל רגע, "אני לא אדם שיכול לשבת בין ארבע קירות ומסך מחשב, אז אני גם בניהול וגם בשירות פרונטאלי"
מה אתה הכי אוהב בעבודה?
"את החיוך בסוף כל שירות. החיוך ואפילו לפעמים מגיע חיבוק או הזמנה לבית. זה כבר עושה לי את היום".
זוכר מטופל בלתי נשכח?
"בוודאי. את המטופלת שלעולם לא אשכח פגשתי כשהייתי אח בבית החולים. עד אז מבחינתי 'השואה' הייתה ספרי היסטוריה וסרטים. עד שיום אחד הגיעה אלינו מטופלת אונקולוגית בת יותר מ-90. כאשר הגיעה שעתה, והגעתי לעטוף אותה אחרי מותה, רק אז ראיתי את המספר הסידורי על הזרוע שלה. קיבלתי צמרמורת של החיים, ואני אדם שלא מתרגש בקלות. היא הייתה אצלנו שבועיים באישפוז, והייתה אישה כל כך נחמדה, דיברנו כל יום, היא הייתה צלולה ומלאת חוש הומור.
"אף פעם לא ידעתי מה היא עברה בחיים. רק אחרי שראיתי אותה שם, שלווה, ויצאתי לפגוש את המשפחה, פתאום לא ידעתי מה להגיד. אני זוכר ששאלתי את המשפחה אם היא ניצולת שואה, והם שאלו אם ראיתי את הקעקוע. אף פעם לא ראיתי אותו קודם. היא הצליחה לשרוד את הנאצים אבל לא להביס את הסרטן, ואני לעולם לא אשכח אותה".
למה אתה ממליץ ללמוד סיעוד?
"זו אומנם לא עבודה קלה, להיפך. אבל, החיוך, הסיפור, ההצלחה, כל יום מצילים בן אדם אפילו אם זה לעזור לו בחבישה קטנה כדי שפחות יכאב לו, זה מספיק. החיוך שיש בסוף כל טיפול זה מעל ומעבר. יש מין קסם בעבודה הזו".
"עכשיו גם המשפחה מרוצה"
כריסטין עאסי מועלם (33) נשואה ואמא לשני ילדים בני חמש ושנתיים וחצי, גרה בכפר פסוטה. היא אחות כבר 5 חודשים ועובדת בפסיכיאטריה מעלות. עאסי למדה הפרעות תקשורת, ולאחר מכן עבדה בבית אבות, בשנת 2018 היא עשתה הסבה מקצועית והחלה ללמוד סיעוד.
למה החלטת לשנות כיוון מקצועי?
"כי לא הרגשתי שאני שלמה בעבודה שלי, הרגשתי שלא מיציתי את עצמי".
מה אמרו המשפחה והחברים על השינוי באמצע החיים?
"הם לא תמכו. לא כל כך אוהבים שינוי אצלנו, אבל אני ידעתי שזה מה שאני רוצה. בהתחלה רציתי להיות רופאה, אבל מדובר בלימודים מאוד ארוכים, למרות שגם בלימודי סיעוד זה לא מעט שנים. אבל כשהתחלתי לעבוד, הם שינו את דעתם ועכשיו גם המשפחה מרוצה".
מה את הכי אוהבת בעבודה?
"התחלתי ממש לא מזמן, רק חמישה חודשים, אבל אני מאוד אוהבת את התחום, ורוצה להמשיך ללמוד ולהתקדם בתחום הפסיכיאטרי כי אני אוהבת להיות קרובה לבני אדם. אני אוהבת להרגיש שאני חלק מהשינוי שהם חווים. אני אוהבת שיש לי אפשרות לעזור בכל שאלה, גם אם היא פשוטה. לדעת שאני יכולה לעזור. במקצוע הזה אני באמת מרגישה שאני עושה שינוי".
זוכרת מטופל בלתי נשכח?
"המרפאה שלנו יחסית חדשה, היא נפתחה רק לפני שלושה שבועות, אבל אני זוכרת שהייתה מטופלת אחת שהגיעה אלינו וראיתי שהיא ממש צריכה עזרה. היא ממש הייתה צריכה לדבר עם מישהו, להתחיל בטיפול פסיכותרפיה. דיברתי עם הרופאה והתעקשתי כי הרגשתי שהאישה הזו ממש נמצאת בשוליים. אפשר להגיד שנדנדתי לרופאה ולפסיכולוגית כדי "שתדחוף" אותה איפשהו ויתייחסו אליה. בזכות זה היא באמת קיבלה טיפול. אני חושבת שזה חלק מהתפקיד שלי כאחות לשים לב לאנשים חלשים יותר ולעזור להם".
למה את ממליצה ללמוד סיעוד?
"אם מישהו מרגיש שהוא אוהב לעזור, אם מרגישים אמפטיה ויודעים להיות סובלניים, אז אני מאוד ממליצה ללכת ללמוד סיעוד. אני חושבת שזה תפקיד מאוד חשוב, וצריך במקצוע הזה עוד הרבה אנשים עם לב טוב. מי שרוצה ללמוד צריך להפוך להיות האחות או האח שהוא היה רוצה לפגוש במרפאה כשהוא מגיע אליה וצריך טיפול. זו העצה שלי - תהיה האח/ות הזו/ הזה".
"מבחינת ההורים זה היה מאוד טבעי"
אפרת שפילמן (40) נשואה ואמא לשניים, בני שנתיים וחמש, מתגוררת בקריית ביאליק. עובדת במרפאת כללית קריית ביאליק רימונים. אחרי שנתיים בהם הייתה מורה, היא עשתה הסבה לסיעוד.
מה גרם לך לעשות הסבה מקצועית?
"הרגשתי שהיה חסר לי משהו בהוראה. אני מאוד אוהבת את ההוראה והשיח, אבל היה חסר לי משהו מעבר. אמא שלי עבדה בבית חולים, והציעה את הרעיון, ואז דיברתי עם חברה בתחום והיא אמרה רק דברים טובים. עשיתי את ההסבה, והתאהבתי בתחום. הסיעוד משלב כל כך הרבה דברים שזה לדעתי עיסוק מטורף. הוא משלב גם את הטיפול, גם את ההדרכה ובעיקר את היכולת לעשות משהו טוב למען מישהו גם ברגעים הקשים שלו".
אז אמא שלך הייתה בעניין השינוי, מה אמרה שאר המשפחה והחברים?
"זה לא היה משהו דרמטי כי שני ההורים שלי מכירים את המערכת. אבא עבד בכללית ואמא בבתי חולים, אז מבחינתם זה היה מאוד טבעי. עשיתי את התהליך לפני שהכרתי את בעלי, אז הוא כבר הכיר אותי עם המשמרות, הלילות והחגים".
שפילמן החלה את דרכה בסיעוד באיכילוב ורמב"ם לפני 11 שנה במחלקת ילדים, ובשנה האחרונה עברה לכללית שלדבריה מדובר בשינוי מבורך "בהתחלה היה לי קצת קשה כי לא ממש ידעתי איך לתקשר עם מבוגרים, אבל בשנה הזו רכשתי כל כך הרבה ידע, מיומנות קלינית כאחות וגם התפתחתי בתחום. לעבוד בקופת חולים נותן כל כך הרבה עצמאות ואפשרות להתפתח וללמוד".
מה את הכי אוהבת בעבודה?
"את התקשורת עם המטופלים. כל יום רואים מטופלים אחרים ופוגשים אנשים חדשים. היום אני עובדת עם כל תחומי הגילאים, גם בני מעל מאה, שזה בכלל מאוד מרגש. לראות בני 90 פלוס, חלקם עדיין עצמאים יחסית, זה מעודד ומשמח, מאוד אופטימי. במקצוע שלנו רואים הכל, גם את הרגעים הטובים וגם את הפחות טובים, אז יש משהו מנחם אז זה לראות את העצמאות של המבוגרים והקשישים".
ספרי על מטופל בלתי נשכח
"חלק מהעבודה כולל גם ביקורי בית, וזה משהו מרגש במיוחד עבורי, לראות את המטופלים בסביבה הטבעית שלהם. אחת המטופלות שלעולם לא אשכח היא אישה בת 102, שכל פעם ריגש אותי לראותה מגיעה בעצמה למרפאה, נאחזת רק במקל, ומתעקשת שכמה שפחות יבואו אליה הביתה, אבל כשכבר הגעתי אליה התרגשתי לראות כמה היא עצמאית גם שם. זו אישה שלראות אותה תמיד גורם לי לתחושה אופטימית ומעודדת".
למה את ממליצה ללמוד סיעוד?
"זה מקצוע שיש בו כל כך הרבה תחומים, כל כך הרבה מקומות להתפתח בהם. זה מקצוע עם רגש, מלא בנתינה. לצערי זה נתפס כמקצוע פחות מוערך כי כולם מדברים רק על השכר, אבל בסופו של דבר השכר זה מה שאנחנו מקבלים לעצמנו. הרגש, הלמידה, הסיפוק, היכולת להתפתח לכל כך הרבה תחומים. כולם חושבים שאחות זה רק בדיקות דם, אבל זה כל כך הרבה מעבר".
רינת בסל מנהלת הסיעוד בכללית מחוז חיפה וגליל מערבי:
"אני גאה לעמוד בראשו של סקטור הסיעוד בכללית במחוז חיפה וגליל מערבי. קהילת האחים והאחיות במחוז שלנו עשירה ומגוונות ומאפשרת לנו לתת מענה בצורה מיטבית לצרכים של מטופלים מאוכלוסיות שונות. תכונת המסירות והמחויבות למטופל עוברת כחוט השני בין כלל עובדי הסיעוד במרפאות, במרכזים הרפואיים ובבית המטופלים.
"ביום מיוחד זה אנו חוגגים את האחדות והעבודה המשותפת של כולנו לטובת המטופל. אני רוצה להודות לכל האחים והאחיות על עבודתם המקצועית לאורך השנה ולאחל להם יום אחים ואחיות שמח".
בשיתוף כללית מחוז חיפה וגליל מערבי.