דניאל אלוני, שנחטפה עם בתה הקטנה אמיליה לרצועת עזה מקיבוץ ניר עוז ושרדה בגבורה בשבי במשך 49 ימים, הפנתה היום (א') קריאה נרגשת לקבינט המלחמה לפעול להשבת החטופים ולצרף אשה לתהליך קבלת ההחלטות. אלוני קיבלה את אות "הגיבורה המקומית" ממנכ"לית ידיעות תקשורת, ליאת שרון.
דניאל אלוני
(צילום ושידור: לייבגיבינג)
השיחה עמה התקיימה במהלך ועידת "גיבורות מקומיות" שנערכה במכללה האקדמית נתניה, בשיתוף ידיעות תקשורת ו-mynet ובחסות חברת שטראוס.
"נחטפתי עם בתי אמיליה בת החמש וחצי ושאר בני משפחתי מקיבוץ ניר עוז והיינו בשבי 49 ימים", סיפרה אלוני. "שבוע לאחר חזרתי התייצבתי במטה משפחות החטופים ושאלתי במה אני יכולה לעזור. הייתי שמחה לפתוח במספר מילים, משהו שבוער בי דווקא מעל במה זו".
אלוני ביקשה להעביר מסר מיוחד לחטופים: "אני רוצה לפנות לכל החטופים והחטופות שעדיין נמצאים בשבי, אני מקווה שזה יגיע אליכם. חלק מהחטופים שחזרו סיפרו שהם היו חשופים לתקשורת הישראלית והלוואי ודבריי יחזקו אתכם ויתנו לכם את הכוח.
"כשאני שוחררתי אחרי 49 ימים הייתי על אדי התקווה האחרונים, ולכן חשוב לי להעביר את המסר החשוב הזה. אני אתכם, עם ישראל כולו איתכם. אנחנו לא נוותר ונמשיך להלחם על כל אחד ואחת מכם עד שתחזרו הביתה. זוהי מטרת העל שלנו, להשיב את כולכם הביתה עכשיו.
"נשים יקרות ואהובות שעדיין נמקות בשבי, אתן לא מכירות אותי אך אני מרגישה כל אחת מכן ואני יודע כמה סבלכן קשה מנשוא. אני מתחייבת להיות הפה והתקווה שלכן ולהמשיך את המאבק לשחרורכן עד שתשובו הביתה. אני מפצירה בכל מקבלי ההחלטות במדינה: אסור לפספס אף הזדמנות להחזיר את כולן הביתה עכשיו".
איך התמודדה אמיליה עם השבי?
"אמיליה לפני השבעה באוקטובר הייתה ילדה סקרנית ורעבה רוב הזמן. מהרגע שעולמה התהפך עליה משהו השתנה בה ומילדה רכה ותמימה היא הפכה לילדה בוגרת שנאלצה להסתגל למציאות חדשה. היו לה הרבה רגעי גבורה שלא מאפיינים ילדים בגיל הזה.
"למשל כשלא היה אוכל שאליו היא רגילה - היא אכלה. כשלא היה אוכל היא לא ביקשה והבינה. היו ימים שאני הייתי מסתפקת בארבע כפות אורז בצהריים כדי לשמור לה קערת אורז וחצי פיתה בערב. ידענו גם חרפת רעש וזה בכלל לא היה אכפת לי, לא רציתי שהילדה שלי תהיה רעבה ותישן על קיבה ריקה.
"בשבי לא היו לנו מים חמים והיא לא התלוננה על מים קרים. היא אפילו התחננה שאקלח אותה כדי שאוריד ממנה את הדביקות הזאת שהייתה. אני אפילו אני לא העזתי להיכנס למים הקרים. היא שרדה את הצחנה שהייתה באוויר, סירבה להתכסות בשמיכות ולא אמרה על זה שום דבר, לא היה אכפת לה. הגבורה האמיתית שלה הייתה להתהלך במנהרות כשהובלנו ממקום למקום. הלכנו במנהרות אפלות וחמות אחרי הטראומה שעברנו. הובלנו על ידי שני שומרים חמושים שהאיצו בנו 'יאללה יאללה' ובתי לא פצתה את פיה. היא הלכה שם בעוז וגבורה עם פנס רוב הזמן, מסתכלת לאחור ושואלת אם כולם בסדר. היא ראויה להיקרא גיבורה".
את מתארת חוסן אדיר של ילדה קטנה. איך מתווכים מציאות כזאת?
"אמיליה הייתה ילדה המאוד מפונקת לפני השבעה באוקטובר, היא ילדה יחידה אני אם יחידנית. היא חזרה להיות עכשיו ילדה מפונקת, אבל בין לבין זו הייתה מציאות אחרת לגמרי. כאמא אני חושבת שעשיתי את מה שכל האמהות היו עושות וזה להלחם על השפיות של הילדה שלך, על השפיות שלך ולרכך לה את המציאות ככל שניתן כדי שתוכל להתמודד עם הזוועות.
"סיפרתי לה שהיא חלק מקבוצה של ילדים מיוחדים שנלקחה למקום רחוק מישראל שנקרא עזה. המטרה שלנו היא להגן עליהם כי יש אנשים רעים בחוץ ובומים. את השומרים שלנו ציירתי תמיד כאנשים טובים ששומרים עלינו כדי שהיא תפחד פחות".
אלוני סיפרה כי אחד הדברים הראשונים שעשתה עם הגעתה לשבי זה ללמוד את השפה הערבית. "בהתחלה למדתי מילים בסיסיות ואחר כך משפטים קצת יותר מורכבים. כל מה שיכולתי ללמוד לימדתי את בתי, כדי שהיא תוכל להבין ולתקשר. כשירדנו למנהרות אחרי 13 ימים בדירת מסתור הסברתי לה שפה אנחנו אפילו עוד יותר מוגנים והדבר הראשון שאמרתי לה זה 'עכשיו אפשר לצעוק'. 13 ימים הכל היה בלחישות. שיחקנו משחקים, סיפרנו סיפורים. המטרה שלי הייתה כל הזמן לרכך לה את אירועי היום יום ולגרום להרגשה שזוהי המציאות שלנו עכשיו, אבל זו מציאות זמנית".
ואיפה את בתוך כל זה?
"אני הייתי צריכה להיות לה עמוד איתן, הרגשות שלי נדחקו והבכי שלי נשמר ללילות. היא הייתה רואה את זה ואומרת לה 'אמא תראי אני בסדר אל תבכי'. לכל מי שראה את זה מהצד זה היה מאוד מרגש, היא הבינה שאני במצוקה. איפה אני? אני נדחקת. כל מה שעניין אותי הוא אך ורק לשמור על ביטחונה ועל השפיות שלה. על כל יום שהיינו שם בחרנו מתנה, שהיא בחרה. שוחחנו עליה, על הצבעים, אם זה משהו שעושה רעשים. והגשמתי לה, היו כל כך הרבה מתנות שחיכו לה בחוץ וזרמו מכל כך הרבה אנשים".
איך החיים נראים עכשיו? איך משתקמים?
"אנחנו חווים כל יום את השבי, כל דקה וכל רגע. אחותי שרון קוניו חזרה עם בנותיה לאחר שהופרדה מבן זוגה דוד כשהיא לא יודעת לאן הוא הולך, מה יעלה בגורלו ולאן הוא ישוב. וכך היא חזרה, מהגיהנום הפרטי שלה. גיסי דוד הוא אב מאוד מעורב מהיום שהילדים נולדו, אב שלוקח חלק פעיל בדיוק כמו אחותי. אני מקווה שיש לו איזושהי תקווה כי הוא ראה את הנשים משתחררות ושזה נוסך בו תקווה שיש לו בשביל מה לשרוד".
אלוני הוסיפה: "אני מקווה שכל אזרח ישראלי במדינה יראה את עצמו כאילו הוא בשר מבשרם של החטופים. כל אזרח ישראלי צריך לחשוב איך הוא היה מגיב אם החטוף היה בן משפחתו. אין אף גבר שיוכל להבין מה עובר על נשים שנמצאות לבד בשבי ומפחדות ללכת לישון כי כשיתעוררו יש סיכוי שגבר חמוש עם אקדח יכפה עליהן דברים. אנחנו מקבלים עדויות קשות מאוד על מה שהן עוברות שם. אף אחד לא יכול להגן עליהן, על גופן ועל נפשן. אני חושבת שצריך לצרף אישה לקבינט המלחמה, רק נשים יבינו מה עובר עליהן.
"אני מתחננת להשאיר כל שיקול פוליטי בצד. לחטופים ולחטופות אין זמן, הזמן אזל מזמן. אסור לעכב או לדחות כל עיסקה שעומדת על הפרק. הפקירו מדינה שלמה בשבעה באוקטובר ודי להפקיר את החטופים והחטופות – שחררו אותם עכשיו".