יום אחד לפני מספר שנים הרגישה רוית מקחאל (53) שמשהו לא בסדר בשד שלה. יום למחרת כבר התייצבה אצל רופא המשפחה שהפנה אותה לכירורג שד שאמר שזה יכול להיות הרבה או לא כלום.
קראו גם:
משם היא נשלחה לממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיה ואז הגיעה הבשורה הקשה: "אמרו שזה גידול סרטני בגודל חמישה סנטימטרים ושצריך ניתוח דחוף", מספרת מקחאל, תושבת רחובות, אם לשלושה וסבתא לנכדה, שעובדת בחברה לייבוא רכבים.
אחרי שבוע כבר נכנסה לניתוח נוסף ולא היה מנוס גם מכימותרפיה והקרנות עם כל ההשלכות שיש לטיפולים האלו על הגוף. "מאז התחלתי להתמודד. היה לא קל, אבל בין הטיפולים המשכתי לעבוד ולא נתתי לעצמי ליפול", היא מספרת.
מאז ועד היום מקחאל נמצאת בטיפולים, ניתוחים ומעקב ומעידה על עצמה כמי שלמדה לחיות עם סרטן השד. "לפני שלוש שנים פגשתי בבקו"ם מישהי. שתינו גייסנו את הילדים שלנו יחד. הסתבר שהילדים שלנו למדו יחד וגם היא חלתה, כך הכרתי את גמאני רצה", היא מספרת.
זמן קצר לאחר מכן נתקלה בפוסט של עמרי פדהצור, מקים "גמאני רצה", קבוצות ריצה מקומיות לנשים שמתמודדות ומחלימות מסרטן השד, "אמרתי לעצמי 'רגע, אני לא אוהבת ספורט', אבל הוא כתב שזה כל כך עוזר ושגם מקבלים תמיכה אז הלכתי על זה".
מיד בהתחלה היא הסבירה לעמרי המדריך שהיא לא בקטע של ספורט, "לא ידעתי בכלל לרוץ והוא לימד אותי איך לעשות זאת ממש מההתחלה", היא מספרת. לדברי מקחאל היא מקפידה להגיע פעמיים בשבוע לקבוצה, ועוד פעם בשבוע היא רצה לבד. "זה עזר לי מבחינת המשקל, להרגיש טוב יותר עם עצמי, שאני עושה משהו למען עצמי. אנחנו קבוצה של חברות שנותנות תמיכה וכל אחת מדרבנת את השנייה".
לפני שבוע עברה ניתוח נוסף, "מההתחלה אמרו לי שאהיה מאושפזת לפחות חמישה ימים. אחרי הניתוח קמתי עם מעט סחרחורת, אבל בחמש בבוקר כבר נכנסתי להתקלח לבד. המנתחת הגיעה לחדר והיתה בהלם. למרות שזה היה ניתוח ארוך וקשה, 12 שעות אחריו כבר השתחררתי הביתה".
מקחאל מספרת שלא עבר יום אחד מאז הניתוח בו לא ביקרה אותה חברה מהקבוצה, "נוצרה בינינו חברות שאני לא יודעת אם יש אותה אפילו בין בני משפחה".
עוד חדשות רחובות