באחד מימי חודש ינואר 2019, נתקלה צחית חמו, אחות ויועצת הנקה במחלקת יולדות ה' במרכז "סבן" למיילדות במרכז הרפואי "סורוקה", בפוסט פייסבוק שעסק בחשיבות הבדיקה לגילוי מוקדם של סרטן השד.
"לא יכולתי לטמון את הראש בחול", מספרת השבוע צחית חמו (42), נשואה ואם לשלוש בנות, "הלכתי לבדיקה הזו ובבדיקה של כירורגיית שד התגלה אצלי גוש בשד שהתברר כגידול סרטני".
איך מתמודדים עם בשורה כזאת?
"הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. תחושה מאוד קשה. הרגשתי שאני מטולטלת מהבשורה הזו. לא ידעתי איך אני מספרת זאת לבנות שלי. לאט לאט הבנתי לאן הרוח נושבת ובסמוך למועד הניתוח כבר סיפרתי להן על מצבי הרפואי".
חמו עברה כריתה מלאה של השד הנגוע, ולאחריה גם ניתוח לשחזורו. "זה היה זעזוע נפשי", היא מספרת בגילוי לב, "עברתי כמה חודשים של החלמה פיזית. כל הסיפור הזה בכלל לא היה בתוכניות שלי. זה הוכיח לי עד כמה החיים שבריריים".
אחרי שהחלימה, שבה חמו אל מקום עבודתה במחלקת היולדות ב"סורוקה", אך החזרה לא הייתה קלה. "אני זוכרת את ייעוץ ההנקה הראשון שלי אחרי שהחלמתי וחזרתי לעבודה", היא מספרת. "פגשתי אז יולדת שהתקשתה בחיבור התינוק לשד.
"ניגשתי אליה ועזרתי לה, אבל בתוכי נקרעתי. חשבתי שאני נשברת ומתרסקת עוד רגע מול היולדת. בקושי סיימתי את ההדרכה וישר ניגשתי אל האחראית שלי ובבכי ביקשתי לא לעשות ייעוצי הנקה, לעולם. האחראית אוסנת גושן ענתה לי בחוכמתה 'בסדר', ככה פשוט, ובלי לנסות לשכנע אותי אפילו".
ובכל זאת, בהמשך אזרת אומץ וחזרת להיות יועצת הנקה.
"עם הזמן וממשמרת למשמרת כבר לא היה מנוס. נשים ביקשו עזרה ואני לא יכולתי להתעלם. מיולדת ליולדת, מייעוץ לייעוץ, מתודה לתודה - משהו בתוכי השתחרר. הכעס פינה את מקומו לסיפוק שמגיע ברגע שיולדת מתקשה בהנקה ואני מצליחה לעזור.
קראו עוד>>
"המחזה הזה של תינוק יונק המביט לעיניה של אימו ובסוף ההנקה הוא מבושם ונרדם בזרועותיה, אמא שבפעם הראשונה נפגשת עם תינוקה ומצליחה להגשים את חזון ההנקה שליווה אותה במשך תשעה חודשים - כל אלה ממלאים לי את הלב ממש.
"מעבר לכך, מחקרים מוכיחים שהנקה מורידה את הסיכוי לחלות במחלות שונות וביניהן גם סרטן שד, אז אם אצליח להועיל גם בזה, אז שכרי הוא כפול".
לחוות את החיים
חמו מספרת שההתמודדות עם מחלת הסרטן והניסיון האישי שלה משפיעים על עבודתה עם היולדות. "בין ההדרכות שאותן מקבלות היולדות, אני מנסה להעביר להן את נקודת המבט שלי", היא מציינת.
"האג'נדה שלי, מניסיוני הפרטי, היא שלא ישכחו את עצמן בתוך האימהות הטרייה, שיילכו אחרי הלב והאינטואיציה שלהן. שידאגו לעצמן ולבריאותן בראש ובראשונה כדי לשמור על רווחתן הפיזית והנפשית, ובכך על בריאותה של המשפחה כולה".
לדבריה, "כל מה שקרה לי הוביל אותי לדאוג לבריאותי ולשים את עצמי בסדר עדיפות, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית ולחוות את החיים. זה אומר שאני מתעסקת בטוב לצד כל האתגרים שמלווים אותנו ביום יום. אני כל יום מודה על מה שיש. ההתמודדות עם המציאות החדשה שנקלעתי אליה מלווה אותי יום יום".
לאילו תובנות הגעת?
"חודש אוקטובר הוא חודש ורוד, אבל סרטן השד אינו ורוד כלל וכלל. זהו הסרטן הראשון בשכיחותו כגורם תמותה בנשים מכל קבוצות האוכלוסייה וגילוי מוקדם הוכח כמפחית את התמותה מסרטן השד ומאפשר לשנות את מהלך המחלה.
"כל המציאות הזו שאני בתוכה מוכיחה לי שיש חיים אחרי הסרטן. חיים יותר נכון וקשובים לצורכי הגוף שלך. אני משתדלת לחבוש משקפיים ורודים ולהיות אופטימית. הבריאות שלי היא הבריאות של כל המשפחה. המוטו שלי הוא לחיות בשמחה ולהיות אדם יותר חיובי וחיוני".
מציאות מורכבת
גם הדר שניצר ברון (35), תושבת באר־שבע, נשואה ואם לשני ילדים, אחות במחלקה כירורגית א' ב"סורוקה", מוגדרת מחלימה מסרטן השד.
היא אינה שוכחת את הרגע, לפני שלוש שנים, שבו גילתה את הגוש הסרטני ששינה באחת את חייה.
"זה קרה לפני כשלוש שנים, כשהייתי בת 31 וחצי, לאחר שילדתי את בני הקטן שהיה אז בן שנה ותשעה חודשים", משחזרת שניצר ברון, "הנקתי אז את בני הפעוט ופתאום הרגשתי גוש בשד. אז חשבתי שזה בכלל קשור להנקה.
"חיכיתי מספר ימים וכשהגוש לא נעלם, הלכתי להיבדק. אולטרה־סאונד, ממוגרפיה וגם ביופסיה. בתור אחות הייתה לי הרגשה פנימית שככל הנראה מדובר בגוש סרטני".
למרבה הצער, התברר שהתחושה הפנימית של שניצר ברון הייתה נכונה. "הייתי בתוך בועה כשבישרו לי על הממצא שגילו לי בשד", היא מספרת. "אמא שלי בכתה. בכלל, היינו אז לפני יציאה לטיול משפחתי בחו"ל, וכבר היה מי שהעלה מחשבות לבטל את הטיול, ואני עמדתי על כך שהטיול המשפחתי ייצא אל הפועל. סירבתי בכל תוקף שהטיול יבוטל.
"אמרתי לעצמי שניסע לטייל ואחרי זה כבר נתמודד עם הסיטואציה הרפואית שלי. טיילנו באירופה במשך 11 יום וחזרנו למציאות".
הגשימה חלום
המציאות ששניצר ברון חזרה אליה לא הייתה פשוטה כלל. "חזרתי למציאות מאוד מורכבת. מציאות של טיפולים לא נעימים בכלל", היא מספרת, "בהתחלה חשבתי שמדובר רק בגידול בשד, אבל תוך כדי הבדיקות גילו שיש לי גם גרורות בעמוד השדרה ובאגן. זה שינה את כל התמונה והפך למשהו יותר מורכב. זה הפחית את סיכויי ההחלמה שלי בעשרות אחוזים".
איך מתמודדים עם אבחנה כזאת?
"הייתה לי אז תקופה של חרדות וכעס. לא פשוט להתמודד עם מחשבה שאין לי עוד הרבה זמן כדי לשרוד. ביום שחזרתי לארץ השיקו ב'סורוקה' את מרכז לגסי הריטג' לאונקולוגיה, וידעתי שאני אגיע לשם, לא כחלק מצוות בית החולים אלא כמטופלת.
"כרתו לי גם את השחלות. תחושות קשות של כישלון, שלא אוכל יותר לממש את האימהות שלי ולא אוכל ללדת יותר. זו מציאות של התמודדות קשה, מה גם שאני ממשיכה לעבור טיפולים הורמונליים וביולוגיים. לא פשוט להיות אמא צעירה ולעבור את כל זה.
"בגלל כריתת השחלות עברתי תסמינים של גיל המעבר, ולצערי הרב, אין לי אפשרות להרות שוב. זה היה ממש אבל לכל דבר, עם התקפי חרדה ובכי".
איך זה להפוך באחת ממטפלת למטופלת?
"לא הרבה אנשים חווים את הסיטואציה הזו. כשאתה מטופל אתה מרגיש חסר אונים. תחושה שהשליטה בחייך עוברת למישהו אחר. אני מעבירה הרצאות בבתי ספר לרפואה ולסיעוד על איך זה להפוך ממטפלת למטופלת, ועל החשיבות שלראות בכל מטופלת אדם שלם שנמצא במצב חשוף ורגיש ומתמודד עם דברים לא פשוטים.
"אני גם מלווה נשים חולות במסגרת 'יד להחלמה'. המסר שלי הוא שיש חיים אחרי המחלה. המסר שלי למטופלות הוא שזה בסדר לכאוב ולהתאבל על האבחנה הרפואית הקשה הזו, אבל בסופו של דבר החיים הם יותר מאבחנה רפואית וצריך להמשיך לחיות. יש חיים אחרי המחלה, גם אם זו מחלה לכל החיים. אני לא נותנת למחלה לעצור לי את החיים".
וכך אכן היה. בזמן שהייתה מושבתת מעבודתה בבית החולים בגלל הטיפולים, שניצר ברון הגשימה את חלומה להיות קונדיטורית. "כדי לא לשקוע במחשבות על המחלה הגשמתי את החלום ללמוד קונדיטוריה", היא מספרת. "בעידודו ובתמיכתו של בעלי הלכתי ללמוד במשך שנה את התחום הזה ופתחתי עסק עצמאי של קונדיטוריה וקייטרינג חלבי.
"שלוש שנים ישבתי בבית, ורק לפני כשבועיים חזרתי לעבודה חלקית, בחצי משרה, במחלקה הכירורגית שהיא המשפחה השנייה שלי. אלה שתי האהבות הגדולות שלי - גם לטפל באנשים וגם לבשל לאנשים. זה מסתדר".
שומרת על אופטימיות
איזבלה כהן (53), אחות במחלקת יולדות ב' במרכז "סבן" למיילדות בבית החולים "סורוקה", המשמשת כבר 33 שנה אחות בבית ("התחלתי לעבוד כאן בשירות הצבאי שלי כאחות־חיילת", היא מציינת), עברה בחודש אפריל אשתקד בדיקה בעקבות בלוטות לימפה מוגדלות. במקביל, היא הייתה במעקב במרפאת ריאות בשל העובדה שהיא הייתה מעשנת כבדה, כהגדרתה.
כהן, תושבת באר־שבע, נשואה, אמא לשלוש בנות וסבתא לשתי נכדות, עברה סדרת בדיקות שהעלו בסופו של דבר שיש לה בלוטות לימפה מוגדלות בבית השחי. לא פחות מ־15 בלוטות לימפה הוסרו בניתוח ואחת מהן הייתה נגועה והצביעה על גידול סרטני בשד.
בעקבות האבחנה הפכה כהן ממטפלת למטופלת ב"סורוקה". "קיבלתי את כל החבילה - כימותרפיה, הקרנות, ניתוח להסרת הבלוטות וגם קרחת. עברתי שנה מאוד קשה ומאתגרת. תקופה מאוד מטלטלת. כשהגעתי ליום הראשון של הטיפולים שאלתי את עצמי 'מה אני עושה כאן? אני לא שייכת לכאן'. עברתי שישה סבבים של כימותרפיה וטיפול ביולוגי במשך שנה.
"מבחינתי, הקושי היה לא תוך כדי טיפולים, כשאז הייתי ממוקדת, אלא אחריהם. עכשיו אני חרדה מכל התעטשות שמישהו עושה לידי. אגב, היה לי יותר קל להתמודד עם המציאות הזו דווקא בתקופת הקורונה".
זה דורש הסבר.
"גילוי המחלה אצלי היה כחודשיים לאחר פרוץ הקורונה וכשכולם היו נתונים בסגר. תקופת הקורונה הייתה עבורי בגדר של חצי נחמה. מבחינה נפשית את חדורת מטרה ומסתכלת קדימה לסיים עם כל הבדיקות והטיפולים.
"פחדתי לצאת לעולם. היו לי הרבה חרדות על החיים שלי. פחדתי לישון בלילות מחשש שלא אתעורר בבוקר ושאלך לעולמי. זה מפחיד. הייתי בחרדות בלתי פוסקות. דווקא בתקופת הקורונה, כשכל העולם נעצר, היה לי קצת יותר קל.
"כאילו כולם עצרו יחד איתי. הרגשתי שלא רק אני עוצרת את החיים, אלא גם כל העולם עוצר יחד איתי. הרגשתי שותפות גורל עם כל מי שנשאר בבית בגלל הקורונה".
כהן לא נותנת למחלתה לעצור את חייה. לפני כתשעה חודשים שבה לעבודתה במחלקת היולדות ב"סורוקה", אומנם בחצי משרה, אך מבחינתה, זו תחילת הדרך לחזרה לשגרה. "הגוף עדיין חלש והוא עבר טלטלה לא פשוטה, אבל אני אופטימית", היא אומרת. "אני חיה את הרגע ונהנית מכל רגע בחיק המשפחה. אני לא עושה תוכניות לטווח רחוק מדי. אני מעריכה כל רגע בחיים".
לעדכונים: חדשות באר שבע